קווי המתאר של ההרצאה השלישית בסדרה מצורפים כאן לעיונכם.
נבקש להזכיר ולהדגיש שמטרת ההרצאות אינה להציע טיפול עבור הסובל מהתמכרויות, כי אם לאפשר לחי לצידו של הסובל מהתמכרויות והתרגלויות ממאירות להיפתח לאפשרויות נוכחות חדשות.
אנו מקווים שההאזנה לצד הקריאה יאפשרו בהירות נוספת של התכנים הרגישים והמורכבים.
✤
לפני מעל מאה שנים פרסם פרויד את 'היזכרות, חזרה ועיבוד' (1914), בו הניח את המונח 'כפיית החזרה' כתשתית נפשית המסבירה את קריטיות העיבוד של העבר על מנת לעצב מחדש את ההווה. למעשה, טוען פרויד, העבר כלל לא עבר. העבר חוזר ומשתחזר ללא הרף בהווה המתמשך. אירועים המתרחשים בהווה הנם שחזורים לא מודעים של חוויות עבר שאינן זכורות ועדיין אינן מעובדות.
התמכרות, במובן זה, הנה תת-קטגוריה של אותה כפיית חזרה. המערכת הביו-פסיכו-לוגית של המתמכר משחזרת את ציפייתו-כמיהתו של התינוק לחלב החם והממלא, ואת האכזבה ההרסנית שבגילוי היעדרו. האומניפוטנציה הפנטזמטית המתעוררת עם הריגוש לקראת המילוי הממכר מתחלפת עד מהרה בריק המצמית. בלשונו של גאבור מאטה – 'הָרִיק שאעשה הכל כדי להרחיק' (כשם פרק מספרו 'ממלכת הרוחות הרעבות').
על מנת להמנע מכאב פסיכו+פיזי בלתי נסבל הכרוך בהיעדרותו של האובייקט המזין, המתמכר נעזר בסדרה של 'הַמָּרוֹת' המשמשות עבורו מעין 'מסתור נפשי' (בלשונו של ג'ון שטיינר) מגן. הַמָּרוֹת אלו מהדהדות גם בנפשו של החי לצד המכור, והוא נאלץ להתמודד עם השלכותיהם הקיצוניות עליו, לרוב ללא הבנה.
הֲמָרָה ראשונה בה משתמש המתמכר, קשורה בחוויית התלות הרגשית שלו באחר, אשר נחווית כמשפילה, מביישת ומערערת. החי לצידו של המתמכר מייצג בלא מודע שלו את האובייקט האבוד, זה אשר אכזב בהיעדרו. תלות מכאיבה זו מומרת לתלות חלופית, הלוא היא התלות בחומר הממכר (או בפרקטיקה התנהגותית ממכרת). תבנית הכמיהה למילוי ולסיפוק שהופנתה בעבר (הלא נזכר) אל האובייקט האנושי והסתיימה באכזבה וייאוש, מוחלפת כעת באובייקט קונקרטי יותר – אובייקט ההתמכרות.
מכיוון נוסף, הֲמָרָה שניה קשורה בניסיון להיחלץ מהעמדה הפסיבית הינקותית שנתפסת כמכאיבה לעמדה אקטיבית יותר ומשפיעה יותר, לפחות לכאורה. האובייקט הממכר הנו – במידה מסוימת – בר שליטה יותר. כמה לצרוך, מתי, איך וכו'. אם-כן, הפסיביות של העבר הינקותי מומרת באקטיביות פסאודו-נשלטת, הבאה לידי ביטוי במערכת היחסים עם החומר הממכר.
לבסוף, הֲמָרָה שלישית כוללת את הסטת האיום הפנימי – הכולל חרדה ובושה, החוצה. כלומר, הכאב הפנימי מושלך החוצה ומומר לחוויית איום בהתקפה מן החוץ – התקפה הן מכיוון החומר הממכר שבסוף תמיד מאכזב את ציפיית המשאלה, והתקפה גם מצד הסביבה האנושית, שאינה תומכת ואינה מעניקה את המענה הנדרש.
החי לצידו של המתמכר יחווה את עצמו 'מחוק' על-ידי המתמכר. נעדר ובלתי נראה. המתמכר מעביר ללא ידיעה את החוויה הפנימית שלו עצמו אל החי לצידו, המהווה כר להשלכותיו. כאמור, האובייקט המקורי שהיה אמור לספק את המתמכר – נעדר. עקב כך חווה המתמכר את עצמו הוא – כנעדר. ובדיוק זו החוויה שיספוג החי לצידו, בגוף ראשון על עצמו. מתגלם כאן מעין 'חוק שימור הרגש', אשר עובר בין אדם לחברו ומתגלגל הלאה והלאה. הָרִיק שכל אחד עושה על מנת להרחיק – חוזר במעין 'כפיית חזרה' בין-אישית עיקשת שאינה יודעת מנוחה.
המתמכר עושה הכל על מנת לחמוק מהדיכאון האימתני, מהוואקום הבולעני של הריק. הוא ינסה 'להרוויח זמן', גם אם מדובר בעוד יום או יממה אחת בלבד כרגע, וגם כאשר הוא כבר יודע היטב שזוהי נחמת שוטים, כזו המרווה במים מלוחים את הצמא הנורא.
בראשית הסדרה התמקדנו בדחף המושקע באובייקט מסוים ונקשר אליו. העלינו את אפשרות התקת הקשירה של הדחף לאובייקט המקורי (כעת נוכל להוסיף – והממכר) לקשירה אחרת, חלופית ובחירית.
במפגש השני, מכיוון משלים, שמנו דגש על אפשרות פתיחה והתגוונות האובייקטים של הסובייקט כנגד ההקבעות המקורית והממאירה על אובייקט אחד.
במפגש הנוכחי, העלינו את העצמי (self) כמוקד העבודה האישית של האדם. העצמי הגרעיני מייצג את עומק החוויה הסובייקטיבית, האישית כל כך, של האדם. גרעין זה זקוק תדיר להחזקה ולמילוי. בשפה אנושית יותר נדבר על הצורך בחיבוק והצורך בהזנה, בהתאמה.
כאשר אותו גרעין עצמי חש את ההתרוקנות וההתפרקות הנלווים להיעדרות האובייקט המקורי, הוא עושה הכל על מנת להתמלא ולהתגבש. לפי מודל זה, במקרים קיצוניים יעורר העצמי את הדחף על מנת ליצור תנועה, תחושה של יש. העיסוק בחומר הממכר, כמו גם בפרקטיקה הממכרת (התפרצויות זעם, שנאה, עלבון וטינה וכו') מייצר תחושת מילוי והחזקה, ולו זמנית, של אותו עצמי רעב וצמא.
אמנם, החי לצידו עשוי להיות אולי בעל מעט יותר כוחות. כוחות להמרה אחרת – המרת הדיכאון – באֵבֶל. בניגוד ובשונה מן המלנכוליה, אֵבֶל הנו תהליך כואב אך בריא. תהליך האֵבֶל מתחיל בהתבוננות אמיצה בשחזורים, בתבניות, בפרקטיקות הממכרות, בכפיית החזרה האישית שלך. התבוננות זו מעלה אט אט חוטים של זיכרון, זכרונות עלומים – פעמים רבות מכאיבים. זכרונות אלו מבקשים עיבוד. עיבוד רגשי ועיבוד מנטלי, חוויה מודעת ויציקת משמעות אישית. אבל יותר מכל – עיבוד זה דורש את ידיעת חֶלְקִיּוּת היש. תהליך עיבוד האֵבֶל הנו המשא ומתן האישי של כל אחד מאיתנו עם האין והיש האישיים שלו.
כן, ההיעדרות מכאיבה והָרִיק מצמית. אבל ההסכמה של 'העצמי' להתמלא מן היש הניתן – החלקי אמנם אבל הניתן – הנה ענווה.
✤
לפניכם ההרצאה השלישית לצפיה אישית:
כל הזכויות שמורות | אין להעתיק, להשתמש או לשתף עמוד זה ללא רשות בכתב מביה"ס 'תמורות' בע"מ
