תפריט
אנחנו מתבוננים בתינוק חדש ומתוק. די ברור לכולנו שהוא שרוי כמעט לחלוטין בעולמו הפנימי – הסובייקטיבי. בעיקר יש לו את עצמו – הוא אגוצנטרי (לא במובן שלילי של המילה. הוא פשוט מרוכז בעיקר בעצמו מבחינת השלב ההתפתחותי בו הוא נמצא). כך במשך מספר חודשים, אט אט הוא מתחיל לזהות יותר את האחרים סביבו. עם זאת, נקודת המוצא הראשונית של התינוק נשארת לעולם – האני. גם האובייקט שנקרא "אמא" הוא חלק מהסובייקט שלו, כלומר היא חלק מעצמו (היא לא היא) – ולכן "לא אכפת לו" מהצרכים שלה.
למעשה, בכל קשר בין – אישי בוגר וקרוב – נזהה רגעים בהם הסובייקט מוחק את צרכיו של הזולת – בדיוק כמו תינוק (במערכת זוגית בפרט זה עלול לקרות).
במובן מסוים ניתן לומר שהרגע החגיגי בו התינוק קורא לראשונה "אמא", הנו הרגע שבו התינוק דווקא נפרד מאמא. כלומר מתחיל להבין שלא רק הוא נמצא בעולם. שיש "אחר"! ושהאחר הזה יכול להיות שונה ממנו. זה כמובן יכול להחוות גם כמשבר. מאידך, בנפש יש גם כח שדווקא רוצה נפרדות ועצמאות, ולכן הרגע של ההכרה באחר בכל אופן גם מחזק ומרגיע.
עם הזמן האובייקט (אמא) מתחיל להתרחק מהסובייקט (תינוק). בהתחלה הם כמו מעגלים חופפים, אך אט אט החפיפה בין המעגלים קטנה, והמרחק גדל עם הזמן.
ככל שתינוק גדל – פעוט – ילד – מתבגר – כך גם גדלים הפערים בין רצונותיו הסובייקטיביים לבין דרישות המציאות האובייקטיבית. מתרחב הפער בין הרצון האישי של הסובייקט (למשל לישון עד מאוחר) לבין הדרישות של המציאות (לקום בזמן ולא לאחר לבית-הספר).
אמרנו לעיל שנטיה טבעית הנה לבטל את הפער, באמצעות קריסה אל אחד מקטביו:
קריסה קיצונית לקוטב הסובייקטיבי – אובדן בוחן מציאות. אוטיזם (על רקע אורגני) או סכיזופרניה (על רקע נפשי). במצב טבעי – כולנו שם בזמן שינה, למשל.
קריסה קיצונית לקוטב האובייקטיבי – אובדן העצמיות. אדם שעושה "הכל – כל הזמן – כמו שצריך". הוא מרוויח אמנם בכך שאף אחד לא יוכל לבוא אליו בטענות (כי הוא עושה הכל בסדר, לפי דרישות המציאות) – אך יש עדיין ישות אחת שתבוא אליו בטענות – הנפש שלו עצמה, הסובייקטיביות שלו (שנזנחת, על ידו).
ברור לנו ששתי האפשרויות בעייתיות מבחינה נפשית. אך כיצד נחזיק את הפער ללא ביטולו?
כמטפלים אנו נעים בין לפחות שלוש נקודות מבט אפשריות של הפרט בתוך קשר עם זולת:
1. אינטרו-ספקציה: הסובייקט מתבונן על עצמו, על פנימיותו העצמית.
2. אקסטרו-ספקציה: הסובייקט מתבונן על האחר – מנקודת מבטו העצמית. (עמדה חינוכית).
3. אינטרו-ספקציה מושאלת: הסובייקט מתבונן על פנימיותו של האחר (האובייקט) מנקודת מבטו הפנימית (במידת האפשר) – של האחר! (עמדה טיפולית).
נשים לב שקשה לנו לשאת עמימות, אמביוולנטיות ומורכבות, ולכן נוטים אנו "לקרוס" לקטבים. כלומר, לבחור צד. לרגעים, נקיטת עמדה קוטבית כזו או אחרת, זה טבעי ואפילו מתבקש. לרגעים בלבד. אולם השאיפה הנה לתת את הדעת על שני הקטבים ולנוע ביניהם בגמישות, ללא הכרעה נוקשה וחד משמעית ביניהם.
ד"ר צמח אסיף, פסיכולוג קליני
מנהל אקדמי של תמורות בית -הספר
לפסיכותרפיה דינמית
