שאלות ותשובות | אישיות גבולית

הקדמה:

בדברים להלן ננסה להשיב באופן מרוכז ומאורגן על שאלות שעלו בעקבות ההרצאה אשר עוסקות בסוגיית החיים לצד אישיות גבולית (Borderline Personality Disorder).

ראשית, נשוב ונדגיש כי מטרת סדרת ההרצאות אינה להציע שיטות טיפול עבור המתמודד עם ההפרעה הרגשית (BPD). למעשה, התעכבנו על מאפייני BPD רק על מנת להזכיר ולהבהיר עם מה נפגש זה אשר חי לצידו. 

מטרת ההרצאות הינה להניח תשתית חלופית עבור החי לצד, כזו אשר תאפשר לו לפתוח מרחב מיטיב עבור עצמו כאינדיבידואל, ולא כמטפל של המתמודד עם BPD. 

חלק א'

מה ייחודי לקליניקה של החיים לצד?

'לחיות לצד' הינו מינוח אותו בחרנו על מנת לתחום קליניקה המתמקדת באדם, אשר חי לצד אחר קרוב אשר מתמודד עם קושי נפשי, רגשי והתנהגותי, (למשל כאלו המתמודדים עם מבנה גבולי, פוסט-טראומה או פוסט-טראומה מורכבת, התמכרויות והתרגלויות ממאירות ועוד). 

הקושי של האדם המתמודד בגוף ראשון עם קשיים אלו ואחרים, עשוי להשפיע באופן דרמטי, בין היתר, גם על המפגש הבין-אישי בינו לבין החיים לצידו. בזמני התלקחות הקושי של המתמודד, עשוי המפגש בינו לבין החי לצידו להפוך מאתגר ומערער. 

ברגיל, נמצא כי ההמלצה או ההכוונה שיקבל החי לצד יתרכזו בתחומי הגבולות שצריך החי לצד לשים למתמודד. להביע במילים את מחאתו ובמידת הצורך להתרחק. אלו מיומנויות שאולי נשמעות פשוטות אך הן דורשות עבודה רבה.

מהו המנגנון של שחזור הסיפוק הדחפי?

במפגש הראשון בסדרה הנחנו תשתית חלופית עבור החי לצד והצענו נקודת עיגון שונה עבורו בזמני ההתלקחות של המתמודד עם BPD. התלקחות זו תכלול התפרצות של חלק מרשימת הסימפטומים המובאים במצגת שבחלקה הראשון של ההרצאה. מאחר ואחד ממנגנוני ההגנה הראשיים של ארגון האישיות הגבולי הנו פיצול והשלכה, חלקים של הסימפטומים יושלכו על זה אשר חי לצדו. 
התרכזנו באפשרות הפניית המבט של החי לצד בזמנים אלו  – דווקא פנימה, אל המתחולל בתוכו:

בתוככי הלא מודע פועם הדחף הראשוני אשר נקשר לאובייקטים מסויימים. התלכיד של הדחף והאובייקט יצר מעין קפסולה פנימית לא מודעת (פנטזיה לא מודעת / קונספציה, בלשונם של קליין / ביון, בהתאמה).
הקונספציות של החי לצד נרקמו אי אז בעבר ובמחשכים, מתחת לסף ההכרה. במובן זה, ניתן לראות את התלקחות הפתולוגיה של המתמודד עם BPD, ככזו המעוררת את התלכיד הפנימי של החי לצדו ומושכת את הדחף של החי לצד לשחזור הסיפוק הארכאי שבמפגש עם האובייקט הפנימי (!) הסוער.

כעת, עם הבנה זו, במקום להתרכז (רק) במתמודד הסוער והמשליך, יוכל החי לצד להסיט חלק ממבטו מן החוץ ולאתר את ההתעוררות הפנימית שמחוללת סערת המתמודד – בו עצמו. באופן מופשט ובשפה תיאורטית יותר נוכל לומר, שהאפשרות של חילוץ הסובייקט מההתכה של הדחף והאובייקט הפנימיים שלו, עשויה לפתוח חיבורים חדשים לאובייקטים חדשים, מורכבים יותר, מפוצלים פחות. חיבורים חדשים אלו יגבשו אט אט קונספציות חדשות, כאלו אשר יתעוררו פחות ממשבי הרוח הפוקדים את המתמודד וממילא גם יתערערו הרבה פחות.

אם נשוב לתחילת דברינו למעלה, נשים לב במובן זה ניתן יהיה להמשיך להשתמש בשפת הגבולות אם בה דווקא נוסיף לחשוק. אלא שכעת יופנו הכוחות של הסובייקט פנימה. כלומר לשים גבול לדחף שלו עצמו, אשר רגיל לסיפוק ההרסני אשר לא יצלח למאום. שימת גבול זו תייתר באופן ניכר את דחיפות הצבת הגבול החיצוני שהוזכר לעיל, אל מול המתמודד הסוער. התקת העניין של החי לצד הלאה למרחבים חדשים ושונים מאלו המשחזרים את הסערות המוכרות והמתישות, הינו הגבול השלם והמדויק יותר.

חלק ב'

כיצד זה קורה? 

מהו המהלך ההתפתחותי שמחולל את ההדבקות של הדחף דווקא לאובייקט מסוים?

ננסה לשרטט כאן בתמצית את מסלול ההתכה של הדחף עם האובייקט:

• התינוק זקוק לאמו (האובייקט) לטובת סיפוק הצורך (פיזי) והדחף (נפשי).
• בתחילת הדרך תפיסת התינוק את האם הינה חלקית (השד מזין אותי = אובייקט חלקי). 
• אט אט הופכת האם לדמות שלמה יותר (אמא מזינה אותי = אובייקט שלם).
• נוצר חיבור בין ההזנה של אמא לאהבה של אמא (אמא אוהבת אותי = אמא תזין אותי – פיזית ורגשית).
• על מנת לזכות באהבה של אמא יש להיות מושא התשוקה של אמא (אני מושא התשוקה של אמא = אמא אוהבת אותי = אמא תזין אותי).

• להיות מושא התשוקה של אמא מחייב להיות מושא הדחף של אמא.
• הילד מזהה את מושא הדחף של אמא ומזדהה איתו בלא מודע.

 
והמעגל נסגר: 

התינוק (דחף/ פרה-קונספציה) מחפש סיפוק באמצעות את ההזנה של אמא (האובייקט) אותו (מימוש). על מנת לקבל את תשומת הלב של אמא על התינוק לזהות את מושא הדחף שלה, לגלם אותו ולהפוך את עצמו למושא התשוקה של אמא. התכת הדחף עם מושא התשוקה של האובייקט (ראו דוגמאות להלן), יוצרת בתינוק תלכיד לא-מודע של חיבור עם האובייקט (פנטזיה לא מודעת/ קונספציה). מהלך זה מבטיח באופן יציב יחסית את השקעתה של אמא בתינוק, אשר זוכה כך באהבה של אמא ובהזנה שלה. 

(הדחף של) התינוק מסופק.

אפשר דוגמה?

המחשה:

מושא הדחף של האובייקט הנו האיכות הנפשית וההתנהגותית אליו האובייקט קשור, מחובר. כלומר, המקום בו מושקע העניין (ליבידו) של האובייקט. התינוק מזהה באופן לא מודע את מושא העניין של האובייקט.

בשלב הראשון, הדחף של התינוק מופנה לשד/אמא. מכאן נפתחות כמה אפשרויות גנריות:

1. הדחף של התינוק (פרה-קונספציה) פוגש שד מלא בחלב מזין (מימוש). התינוק מזהה את הסיפוק של אמא במפגש איתו כפי שהוא. נוצרת חוויה של מלאות, סיפוק מרגיע וסקרנות (קונספציה). 
2. הדחף של התינוק פוגש שד ריק פיזית או מטפורית ('מימוש' של מבט חלול בעיניים, חוסר עניין, מוסחות, דיכאון של האובייקט). התינוק מזהה את הסיפוק של אמא במפגש של הדחף שלה עם הדיכאון. נוצרת בו חוויה פנימית של אכזבה ושמיטה ('הסדרה הלבנה', בלשונו של אנדרה גרין). 
3. הדחף של התינוק פוגש שד הרסני ('מימוש' של זעם, כאב, תסכול, חרדה, ערעור). התינוק מזהה את הסיפוק של אמא בסערה (משהו בה מתעורר שם לחיים, מקבל סיפוק, מתענג). נוצרת חוויה של אשמה לא מודעת על היותו תינוק רע ('הסדרה השחורה').

בשלב הבא, (הדחף של) התינוק מזדהה עם מושא התשוקה של אמא ומגלם אותו בעצמו (אני אהיה אובייקט התשוקה של אמא וככה אמא תשקיע בי).  בעתיד, כאשר החי לצד ייזהה בחושיו את ניצני ההתעוררות של הדחף של האובייקט לסיפוק – באמצעות ניתוק דיכאוני ('לבן') או  סערה מכלה ('שחור'), הוא יימשך בעל כורחו לשוב ולגלם את מושא התשוקה של האובייקט מכוח הקונספציה שנטבעה בו – ולהצטרף למחול ההידבקות הישן, אותו מכיר היטב הדחף שלו עצמו. 

לבסוף, על מנת לפתוח אפשרויות חלופיות להשקעה דחפית, על החי לצד לזהות את מסלולי המפגש של הדחף שלו עם האובייקט המקורי. זיהוי זה יאפשר השהייה של ההצמדות האינסטנקטיבית לסיפוק הישן, הגבלה שלו, ובעיקר הפנייה שלו לערוצי סיפוק חדשים.