בפסיכואנליזה אנחנו יודעים שהסירוס – שהינו סימלי ומכוון לשסע במשהו את האמונה המפתה שיש מישהו שלא חסר לו דבר, אפילו אין אחד כזה – הכרחי על מנת להיות מסוגלים ללמוד ולאהוב. אי אפשר ללמוד דבר מה חדש אם אתה צריך לדעת כבר הכל, ואי אפשר לאהוב אם לא חסר לך כלום, אם אתה לא זקוק לאחר לדבר מה מהותי בחייך.
גם האנליטיקאי/המטפל ראוי שיתמקם כל פעם מחדש בעמדה שהוא לא יודע על הפציינט שלו, עד כמה שאפשר, אחרת לא ישמע שום דבר חדש בתוך דיבורו של הפציינט. עיקרון זה אמור לדעתי להוות מצפן בכל הכשרה של מטפל שברצונו לעבוד עם הדיבור ובוודאי עם הלא מודע.
פרויד אמר שהפסיכואנליזה הינה פגיעה נרציסטית לאנושות, ואכן גם הכשרה ברוח זאת מלווה בלא מעט ויתורים נרציסטים ולכן אינה קלה וגם ממושכת. שינוי עמדה לוקח יותר זמן מרכישת טכניקה.
לצערי הפרקטיקה בהכשרה של תכניות הפסיכותרפיה השונות במדינת ישראל בשנים האחרונות הולכת לפי התרשמותי השטחית לעיתים לכיוון אחר, לפעמים לכיוון הפוך. אף פעם לא היה קל להחזיק בעמדה הזאת אבל נדמה שבעידן הרייטינג והלייקים הנוכחי זה קשה במיוחד. יש רתיעה לדרוש ואולי אפילו להכעיס את "הצרכן" הלומד, גם באקדמיה מרצים מתלוננים על כך וטוענים לירידה ברמה. מתווספת לכך עוד התפיסה שהלומדים חסרי בטחון ויש "לחזקם" על ידי חיזוקים. גם אי אפשר להתעלם משיקולים כלכליים של ראשי התכנית בתוך שוק של ריבוי הצעות. את המחיר עלולים לשלם לבסוף הלומדים באיכות הכשרתם והפציינטים שלהם.
אנחנו ב'תמורות' מאמינים שדווקא אנשים שמגיעים ללמידה של פסיכותרפיה מתוך ניסיון קודם, עשיר ומגוון של דיסיפלינות שונות, עשויים לשמור על עמדה של הקשבה פתוחה ובלתי רוויה. חשוב לנו לשמור על עמדה ילדית, כלומר מוכנה תמיד להיות חשופה ומופתעת, הן בלמידה התאורטית והן בסמינר הקליני.
